הכותל הזה שמע הרבה תפילות,

הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,

הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות,

ופתקאות הנתחבות בידי אבינו.

הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו,

הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,

אך הכותל הזה לא ראה עדיין צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים

הכותל הזה ראה אותם פצועים ושבורים

רצים אליו בהלמות לב, בשאגות, בשתיקה, ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.

והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים והם לוחשים: "איך אשכחך ירושלים,

אם אשכחך", והם קלים כנשר ועזים כלביא.

והטנקים שלהם- מרכבות האש של אליהו הנביא.

והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם

והם זוכרים את כל השנים הנוראות שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך עליו דמעות.

והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,

והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב מתוק

והדמעות יורדות

והם מביטים זה בזה ובוכים.

איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים.

איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר, איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר.

אולי זה מפני שבני י"ט שנים, שנולדו עם קום המדינה, נושאים על גבם אלפיים שנה.